החלטה בתיק בע"מ 3779/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים צ' צפת, מ' ברנט ו-י' שפסר) בעמ"ש 137/08 מיום 14.4.2010, במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט ד' טפרברג) בת"ע 2170/05, 2171/05 מיום 29.6.2008 והורה על קיום צוואתו מיום 28.6.1998 (להלן: הצוואה) של המנוח א.ס.י אשר נפטר ביום 20.8.2002 (להלן: המנוח). 

עובדות והליכים קודמים

1.             המנוח היה הבעלים של משק במושב ב' (להלן: המשק) ובו שני מבנים. ביום 28.6.1998 נערכה צוואתו של המנוח במשרדו של עו"ד ס' ז"ל. מגוף הצוואה עולה כי היא נחתמה על ידי המנוח ועל ידי שני עדים, לאחר שתורגמה למנוח לשפה התימנית/ערבית. המשיב, נכדו של המנוח, הוא הנהנה על פי הצוואה המקנה לו את כל זכויות המנוח במשק. כשלוש שנים לאחר פטירתו של המנוח, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח. דודתו של המשיב, בתו של המנוח (להלן: בת המנוח), הגישה התנגדות לקיום הצוואה והעלתה טענות שונות כנגד אופן עריכת הצוואה, לרבות מצב גופני ירוד של המנוח בשעת חתימה על הצוואה, מעורבות המשיב בעריכת הצוואה, השפעה בלתי הוגנת על המנוח, היעדר עד לצוואה וטענה כי המנוח לא ידע ולא הבין על מה חתם. בת המנוח נפטרה ביום 16.10.2006, טרם נסתיים הליך שמיעת הראיות בתיק בבית המשפט לענייני משפחה ויורשיה באו בנעליה באמצעות עזבונה (להלן: המבקש).

2.             בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות המבקש לצוואה והורה על ביטולה, משלושה טעמים בלבד: פגמים אשר נפלו בצוואה, ובהם העדר נוכחות העדים בעת חתימת המנוח על הצוואה ממש והעדר הקראת מסמך הצוואה למנוח ותרגומו, על אף שהצוואה נושאת רישום בדבר תרגומה למנוח (נקבע כי רק השיחה המקדימה שבין המנוח לעורך הדין תורגמה למנוח, אך לא כך נוסח הצוואה הכתוב); העדר הוכחה כי הצוואה משקפת את רצון המנוח והעדר ביטוי בצוואה לרצונו המלא של המנוח. בית המשפט לענייני משפחה דחה את יתר טענות המבקש. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

3.             בית המשפט המחוזי החליט להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה ובמסקנות הנובעות מהם. בעניין נוכחות העדים בעת חתימת המנוח על הצוואה קבע בית המשפט המחוזי כי לנוכח כלל העדויות קיים קושי במסקנה בדבר העדר נוכחות העדים במעמד החתימה עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי הצוואה אכן לא הוקראה ותורגמה למנוח כלשונה, אלא שנפסק כי ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), שכן תוכנה של הצוואה זהה לרצון שהביע המנוח, כפי שעולה מתוך העדויות השונות. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום להורות על ביטול הצוואה, והורה על קיומה. מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.             המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור שכן בבית משפט זה הובעו שתי דעות שונות בשאלה האם ניתן להורות על קיומה של צוואה שנערכה בשפה שאינה בשליטתו של המצווה ומבלי שתורגמה לו, ואין הלכה ברורה. בהקשר זה מפנה המבקש לפסק הדין בע"א 423/75 בן נון בעניין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372 (1976) (להלן: עניין בן נון) שם נקבע כי העדר תרגום צוואה הכתובה בשפה שאין המצווה שולט בה לשפה שהוא שולט בה הינו פגם מהותי בצוואה ולפסק הדין בע"א 2115/95 אושרוב נ' פרחי (לא פורסם, 8.1.1997) (להלן: עניין אושרוב), בו נקבע כי מקום בו הוכח כי הצוואה לא תורגמה למצווה חוזר נטל ההוכחה למי שמבקש לקיים את הצוואה, ועליו להוכיח את אמיתותה. לטענת המבקש, נוכח שני פסקי דין אלו לא ברור האם פגם בדבר אי תרגום בפועל למצווה ניתן לריפוי, שכן בעניין בן נון נקבע כי פגם מסוג זה אינו ניתן לריפוי ואילו מעניין אושרוב משתמע שניתן לרפא את הפגם, אלא שהנטל להוכחת רצון המצווה עובר למי שמבקש לאשר את הצוואה. המבקש טוען כי יש לאמץ את ההלכה שנקבעה בעניין בן נון אך גם אם ניתן לרפא את הפגם, הרי שלשיטתו שגה בית המשפט המחוזי בהנחת היסוד שלו לפיה נטל ההוכחה הראשוני מוטל על המבקש.

5.             המבקש טוען כי גם אם ניתן לרפא את פגם העדר תרגום הצוואה למצווה, הרי שסעיף 25 לחוק הירושה דורש כי לבית המשפט לא יהיה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה ומדובר במבחן הראייתי התובעני ביותר. לטענת המבקש, די להציב זו מול זו את קביעותיהן הסותרות של שתי הערכאות הקודמות כדי להמחיש שקיים לפחות ספק בשאלה האם הצוואה אכן משקפת את רצון המנוח. כן מעלה המבקש טענות שונות שהיו צריכות, לשיטתו, לטעת ספק סביר, לכל הפחות, באשר לשאלה האמורה.

6.             לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. המבקש מכיר בכך שזו כשלעצמה אינה סיבה למתן רשות ערעור, אך טוען כי בהצטרף ליתר השיקולים, יש לייחס חשיבות גם לכך.

7.             לבסוף, טוען המבקש כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה למסקנה הסופית, שכן נקבע כי המנוח התכוון להעניק את המשק למשיב ואילו את הזכויות ב"משבצת הצהובה" (זכות הנלווית לזכויות המנוח במשק) התכוון להעביר לנכד אחר, בנה של בת המנוח, אך הדבר לא בא לידי ביטוי בצוואה. לטענת המבקש, התערבות בנושא זה מתחייבת משיקולי צדק והגינות.

תגובת המשיב

8.             המשיב טוען כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם העובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות מנוגדות, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין טוען המשיב כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה הייתה מוצדקת נוכח הראיות שהובאו לפניו.

9.             לעניין טענת העדר תרגום הצוואה למנוח טוען המשיב כי בסעיף 20 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעדים, לא קיימת דרישה כי מקום בו צוואה נכתבת בשפה שהמצווה אינו מבין יצויין שהצוואה הוקראה בפניו בלשון המובנת לו. זאת, בניגוד לסעיף 22 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בפני רשות. המשיב טוען כי במקרה דנן לא רק שצויין באופן פורמלי דבר התרגום, אלא אף בפועל המתרגם עשה את מלאכתו משנזקקו לו. בהקשר זה טוען המשיב כי אין ללמוד מן הפסיקה שאליה מפנה המבקש, היות שבעניין בן נון דובר בצוואה בפני רשות ולא בצוואה בעדים, ואילו בעניין אושרוב דובר במסכת עובדתית קשה, אשר הצדיקה את החזרת הנטל למבקש קיום הצוואה להוכיח את אמיתותה. לטענת המשיב, מכלול הראיות במקרה דנן "די והותר היה בהן, כדי שבית המשפט היה מפעיל את הוראת סעיף 25 לחוק הירושה להתגבר על כל פגם בצוואה, ככל שנמצא, ולאחר שהוכח כי לא היה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".

10.          המשיב טוען כי במקרה דנן מדובר בצוואה ספציפית מאוד, העוסקת במשק בלבד. לטענתו, נושאים רבים אחרים לא באו לידי ביטוי בצוואה ועל כן לא ברור מדוע מדגיש המבקש דווקא את נושא "המשבצת הצהובה" שהינה, לטענת המשיב, הטבה שכלל לא באה לעולם שכן אין כל ממצא כי במושב הרלוונטי הוקצו שטחים ב"משבצת הצהובה".

11.          לבסוף טוען המשיב כי לא ייגרם למבקש כל עיוות דין מקיום הצוואה שכן המנוח, אשר היה מודע לכך שהמשק אינו ניתן לפיצול או חלוקה, ציווה עוד במהלך חייו על הורי המשיב לשלם לבת המנוח פיצוי של 40,000 ש"ח, אשר אכן שולם בפועל. לטענתו, דווקא אי קיום הצוואה הוא שיגרום עיוות דין.

דיון והכרעה

12.          לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. במקרה שלפניי אין מתעוררת שאלה מן הסוג האמור, על אף ניסיונו של המבקש להציג כך את פני הדברים. אכן, צודק המשיב בכך שעניין בן נון עסק בצוואה בפני רשות ואילו בעניין אושרוב דובר בצוואה בעדים, כמו במקרה שלפניי. אלא שזו אינה הסיבה היחידה לדחיית טענת המבקש בדבר קיומן של עמדות סותרות שהובעו לכאורה על ידי בית משפט זה. להלן אסביר את דבריי.

13.           סעיף 22(ג) לחוק הירושה, המתייחס לצוואה בפני רשות, קובע:

"נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה."